ארבעת העקרונות
באתיקה יש לנו פרמטרים שבאופן עקרוני עלולים להתנגש זה בזה, לדוגמה: ניתן לומר שחיים בין הורים וילדים מתנגשים זה בזה, מה שאכן נכון במידה מסוימת.
ברפואה ישנה בעיה גדולה שהיא התחשבות ארבעת העקרונות: לעשות טוב, לא להזיק, זכות האדם לקבוע את גורלו, וצדק בחלוקת המשאבים.
לעשות טוב- רפואה היא לא רק עבודה למטרת רווח כספי, אלא גם תחושת שליחות של הרופא, זה תפקיד שמטרתו לעזור לזולת.
בראש ובראשונה תפקידו של הרופא לעשות טוב ללקוחותיו, ושל האופטומטריסט לשפר את הראיה של לקוחותיו, ולא להרוויח כסף.
מתרפא צריך להיות בטוח שהרופא אומר לו אך ורק מה שלטובתו הבריאותית, ולא נותן הבחנה למטרות עשיית רווח כספי.
אסור שהרופא ישכח את תפקידו לעשות טוב.
אם מישהי מבקשת טיפול קוסמטי על הרופא לשאול את עצמו האם היא באמת זקוקה לכירוגיה הזו, או שעלינו לשלוח אותה לטיפול נפשי…
טיפול רפואי מיותר, אסור!
לא לעשות נזק- הציבור לא אמור לשמש כשפן ניסיונות.
על הרופא לחשוב היטב אם הוא מסוגל לעשות את הטיפול ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. במידה ולא מסוגל, על הרופא להסביר לנבדק מה מצבו מבחינה בריאותית ולומר לו שהוא ישלח אותו למומחה.
טוב לשלוח את הנבדק לאדם מומחה אחר גם במטרה לשמור על שמו הטוב המסחרי של הרופא… זה יוצר תחושת יושר ואמינות.
רופא שעושה טיפול בפעם הראשונה- יכול לומר לנבדק שאם הטיפול לא יצליח, לא ידרוש ממנו תמורה כספית.
כשרופא אומר את האמת, הנבדק ירגיש זאת.
זכות האדם לקבוע את גורלו- עקרון זה לא היה קיים בעבר בתחום הרפואה.
ישנם רופאים שטוענים שהם הרופאים, הם למדו ולכן הם יקבעו מהו הטיפול הרצוי.
אך כיום כל תהליך רפואי הוא תהליך משותף, ישנו אפילו חוק הנקרא "חוק זכויות החולה" שאומר שאסור באיסור מוחלט לטפל באדם, אלא אם הוא קיבל הסבר מלא ומפורט על הטיפול וקיבלנו את הסכמתו.
אין לטפל באדם ללא הסכמתו, אך זה לא תופס לגבי: אדם לא שפוי שלא מסוגל להביע את הסכמתו, מותר לטפל בו ללא הסכמתו, אבל צריך הסכמה של בא כוחו או האפוטרופוס שלו.
אדם לא שפוי שלא מסוגל להסכים או לסרב לטיפול, גם בו לא ניתן לטפל ללא אישור מגורם כלשהו, לפעמים אפילו אישור של בתי משפט.
כך גם לגבי תינוק, אם ילד בן 3 מסרב לפתוח את פיו בפני רופא שיניים, אסור לעשות זאת בכוח, מכיוון שזה עלול ליצור טראומה. על הרופא לחשוב היטב מה עדיף: לטפל וליצור טראומה, או לא לטפל… על הרופא לרדת לגובה העיניים של הילד, מכיוון שהבדלי הגובה עצמם מרתיעים את הילד, ולהסביר לו שאתה רופא ואתה כאן לעזור לו, אם הוא מפחד זכותו ולא נטפל בו, ואז לומר לו שברגע שירגיש שהוא ילד מספיק גדול וירצה מוזמן לחזור…
אם ישנה סכנה של ממש לבריאות הילד נסביר לו שאנחנו מטפלים בו ודואגים לטובתו ונטפל בו גם בלי הסכמה.
חוץ ממקרים בהם ישנה סכנה מידית לחיי הילד, נקשיב לילד ולא להורים.
כשמגיעים לחיסונים, יש צורך להיות מעשיים- לא ניתן לקבל את הסכמתו של התינוק, כך שעושים חיסונים מבלי לשאול. אם ההורים לא מסכימים- הסכנה לבריאות הילד אם לא יקבל את החיסון גדולה בהרבה יותר מהסכנה שבקבלת החיסון.
האם הרופא יכול לטפל בניגוד לדעתם של ההורים? הרופא צריך להסתכל על הילד, ועל העיקרון של לעשות טוב, ואכן לעשות טוב, הרי הילד הוא המטופל ולא ההורים.
אם אין ספק שיגרם לילד נזק חמור, כמו: אובדן ראיה, איבוד של איבר חיוני, מוות וכו', והוריו לא מסכימים להעניק לו טיפל מסיבות שונות (דת וכו'), הרופא יכול לבקש אישור מבית משפט ולטפל בילד בניגוד לרצונם של ההורים.
זכותו של אדם להסכים או לסרב לטיפול. זה קל שמדובר במבוגר, האדם עצמו מחליט, לדוגמה: אדם יכול להמשיך לעשן בניגוד לעצת רופאיו…
אבל אם זה ילד וההורים מסרבים להעניק לו טיפול, או הורה מבוגר שילדיו מסרבים… מה עושים?
אם יגרם נזק ממשי- יטפלו גם בלי הסכמתם
צדק בחלוקת משאבים- כל המשאבים שישנם ברפואה הם לטובתם הציבור: רופאים, אחיות, נהגים, טכנאים וכו'.
כנ"ל גם לגבי משאבים פיזיים, כמו: בתי חולים, מרפאות, ציוד רפואי, מעבדות- כל אלו עולים כסף.
מי משלם את הכסף הזה?
חלק המטופלים וחלק המדינה.
לכל אדם ישנה הזכות לקבל את החלק היחסי מהמשאבים הללו (קשור לצדק טבעי).
אם במדינה ישנו רופא לכל 1000 איש, ואם אותו רופא עובד מספר מסוים של שעות בשנה, לכל אדם במדינה מגיע חלק מהזמן הזה.
אם אדם אחד מכלל האוכלוסיה בריא ולא צריך טיפול במהלך השנה, הזמן יתחלק בצורה שונה בין השאר האוכלוסיה כך שכל אחד מהם יקבל יותר זמן אצל הרופא.
האם מוצדק שהרופא יעניק זמן רב לנבדק מסוים, שבעצם בא על חשבון זמן שמגיע לנבדק אחר, גם אם מדובר בטיפול מוצדק ונחוץ?
אם צריך להיות צדק בחלוקת המשאבים צריכים לקבוע סדרי עדיפויות בטיפול, אסור לבזבז משאבים בטיפול קוסמטי בלבד. חייבים לטפל קודם באנשים חולים ולא באנשים ששואפים להראות טוב יותר. כסף לא אמור לשחק כאן תפקיד.
משאבי ציבור כשמם כן הם.
כל משאבי הרפואה, חינוך, טכנולוגיה, מחקר, הינם משאבים ציבוריים.
אם רופא אחד מחליט להיות רופא בלבד פרטי, הוא בעצם גונב מהמדינה את מספר השעות שהוא חייב להקדיש לציבור (הרי המדינה מימנה חלק ניכר מהכשרתו).
גם רופא פרטי הוא משאב ציבורי, יש מקום לרפואה פרטית אבל אין מקום להתעלמות מהחובה הציבורית.
לפי העקרונות הללו, לפני שכל רופא מחליט החלטה רפואית כלשהי, עליו לחשוב על ארבעת העקרונות הללו.
מה עושה רופא כשאדם בן 90 מקבל התקף לב? מתעוררות שאלות רבות…
מדובר באדם בן 90 שבמקרה הטוב יצא עם נזק שכלי וכסא גלגלים, הטיפול שלו יעלה למדינה אלפי דולרים, וזאת בעוד שבמחלקה הסמוכה ישנה אישה בת 30 שזקוקה לטיפול דחוף? למי עדיף לתת טיפול?
האם מותר לתת לאיש הזה למות בכבוד? האם צריך לתת פסק דין מוות למשפחתו? אם הוא מחובר למכשירים והבת שלו שנמצאת בקשיים כלכליים צריכה להפסיק את עבודתה כדי להמשיך לטפל בו?
האם עדיף להכשיר יותר רופאים, שיוכלו לטפל במספר רב יותר של אנשים במקום מורים?
לשאלות אלו אין תשובות… אלו בעיות שאין להן פתרון, זהו חלק מהחיים המודרנים, כל התקדמות בטכנולוגיה בסופו של דבר עולה יותר מבחינה כספית…
בעבר אם אדם היה מקבל התקף לב, הוא היה מת במיידיות, אך כיום אם אדם סובל מהתקף לב, ניתן להחזיק אותו חי גם באמצעים מלאכותיים מה שבסופו של דבר ולע למדינה הרבה מאוד.
במדינות כמו אנגליה: לא נותנים דיאליזה מעל גיל 68, מכיוון שאין מספיק מכונות.
ישנה אחריות על כל רופא ועל כל עובד בתחום הרפואי, לשים לנגד עיניים את ארבעת העקרונות הללו.
o עקרון האוטונומיה ביהדות (בחוברת השקפים)
על הרופא להציל ולטפל בחולה, גם אם הדבר כרוך בסיכונו האישי, אלה חלק מהסיכונים הכרוכים בתפקיד.